פסק-דין בתיק ע"א 5639/04

          בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מלכה אביב) קבע, כי המערער אינו רשאי לממש משכון שנרשם לטובתו על זכויות המשיבות במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 1 מגרש 3 בגוש 30470, מבשרת-ציון (להלן - "הנכס הממושכן"). מכאן הערעור.

רקע עובדתי

          המשיבות היו ערבות לחובותיה של חברת זכי דוגה ובניו בע"מ (להלן: "החברה") כלפי המערער, על-פי "כתב ערבות מתחדשת מוגבלת בסכום" מיום 14.10.99 (להלן - "כתב הערבות"). להבטחת ערבותן, משכנו המשיבות לטובת המערער את זכויותיהן בנכס הממושכן.

          לבקשת החברה, הוציא המערער ערבות בנקאית לטובת המועצה המקומית אפרת על סך של 250,000 ש"ח (להלן - "ערבות לטובת מ. מ. אפרת"). המערער אף הוציא ערבות בנקאית לטובת עירית ירושלים (להלן - "העירייה"). הערבות לטובת מ.מ. אפרת חולטה ביום 19.3.02, לאחר דרישה במכתב מיום 10.3.02. הערבות לטובת העירייה חולטה ביום 24.5.02, לאחר שעירית ירושלים דרשה במכתב מיום 18.4.02 לחלט או לחלופין להאריך את תוקפה של הערבות.

המערער ביקש לממש את המשכון, לאחר שסבר כי נוצרה יתרת חובה בחשבון החברה. המשיבות הגישו לבית-משפט קמא בקשה למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו המערער אינו רשאי לממש את המשכון, מאחר ולטענתן החוב בחשבון החברה נוצר בשל פעולות שגויות של המערער עצמו, ובעיקר פעולתו למימוש ערבות לטובת עירית ירושלים, במקום הארכת תוקפה.

כאן המקום לציין, כי בידי המערער הייתה ערבות של בנק דיסקונט שניתנה לבקשת קבלן המשנה שהעסיקה החברה בשיפוץ בית הספר באבו-תור, בגינו התבקשה הארכת תוקף ערבות לעירית ירושלים. לטענת המערער, ערבות זו הינה ערבות צולבת להבטחת אותה ערבות שהוצאה על-ידו לטובת עירית ירושלים, ואין היא ניתנת למימוש אלא רק כאשר עירית ירושלים הייתה מעמידה את ערבותה לפירעון. משהתקבלה דרישת העירייה למימוש הערבות או הארכת תקפה, פרע המערער את הערבות הזו כדי שיהיה בידו לפרוע את הערבות של עירית ירושלים. המשיבות התייחסו לשאלה זו רק בתגובה לתצהיר המערער, שניתן בתשובה לבקשתן.

פסק הדין של בית-משפט קמא

בית-משפט קמא קבע, כי פניית העירייה לחילוט הערבות לא הייתה חד-משמעית, אלא שניתנה למערער האפשרות להודיע על הארכת תקופה של הערבות. בית-משפט קמא סבר, כי לאור ההבדל בין שתי האפשרויות, זו של חילוט הערבות וזו של הארכת תוקפה, וההשלכות והמשמעות שיש להן על החברה,  הדרך הסבירה בה היה על המערער לנקוט הייתה להאריך את תוקף הערבות.

פניית העירייה למערער לא הייתה אלא פניה שגרתית, ולא דרישה מסוימת לחילוט הערבות. מסקנה זו מחזקת עוד יותר את המסקנה דלעיל, כי המערער לא פעל באופן סביר בעת שבחר באפשרות לחלט את הערבות.

העובדה כי העירייה לא רצתה את חילוט הערבות ולא ראתה עצמה זכאית לממשה, מעידה באופן ברור כי החלטת המערער לחלט את הערבות הייתה נמהרת.

בית-משפט קמא ציין, כי אין ספק שהמערער ידע כי הערבות של בנק דיסקונט, מקורה בקבלן משנה אשר נתן ערבות זו כדי להבטיח מחויבויותיו כלפי החברה.

בית-משפט קמא סבר, כי לא הייתה כל תלות בין הערבות שניתנה על-ידי בנק דיסקונט לבין ערבות המערער לעירית ירושלים, וזאת מנימוקים של היגיון כלכלי.

משהגיע בית-משפט קמא למסקנה, כי שתי הערבויות לא היו בגדר BACK TO BACK, או בלשון המערער: "ערבויות צולבות", סבר כי מחד, משניתנה הוראה למערער לממש את ערבות בנק דיסקונט, ומאידך, משלא היה המערער רשאי לממש את ערבות עירית ירושלים, הרי לכאורה נותרה בחשבון החברה יתרת זכות של כ-241,000 ש"ח, ומכאן שלא הייתה כל הצדקה להגשת הבקשה למימוש המשכון.

דיון

לא ראינו להתערב במסקנתו של בית-משפט קמא באשר למימוש ערבות עירית ירושלים. כפי שנאמר לעיל, עירית ירושלים פנתה באופן שגרתי לצורך הארכת תוקף הערבות הבנקאית ו/או למימושה, על גבי טופס רגיל, ולכאורה לא הייתה בידי המערער כל עילה לממש את הערבות ולא להאריך את תוקפה, כפי שהתבקש.